עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני אפרת,
אפרת יעקב.
חברים
ᶠᶸᶜᵏᵧₒᵤThese HeavenMaskedCatTigerLilycosmicBFFאלונה
בודדה במערכהLonelyGirlעוד מוזרה בעולםדניאלאליסהMeshi
תמר גלעדgirle lifesomeone
נושאים
שיר  (5)
סבא  (1)
זו אני! לא תוכלו לשנות
זו אני,
ולא תוכלו לשנות אותי,
לא מתפשרת..
עומדת על שלי..
זו אני,
עקשנית..
חרוצה...
זו אני,
ולא תוכלו לשנות אותי!
לא תוכלו, לא תצליחו,
גם אם תרצו בכל כוחכם,
זו אני..
זו אני..
וכך אני נראית, ככה
•  עיניים בורקות וכחולות
•  שיער בצבע אדמוני
•  דקיקה וגבוהה
•  פנים סוערות אך שקטות
•  צוואר ארוך, לא מדיי
•  ידיים צנועות
•  רגליים צרות וארוכות
•  יפה (לפי דעת הוריי)
בוגדנות

אני מאוד אוהבת חיות
כי....
לפעמים הן משמחות
לפעמים מרגשות
ולא משנה מה, הן תמיד איתך,
חיות הן לא בוגדות,
הן לא בני אדם
יופי

פרחים וצמחים,
איזה יופי!
חיצונית..
ואולי גם פנימית.
אתה לא יכול לדעת...
וזה מה שיפה בהם.
כך זה יכול לסקרן אותך.
כי אומרים שצמחים לא דוממים..
אז יש להם נשמה?
החיים

יש אנשים שמכבדים ומעריכים את המתנה שאלוהים נתן להם, החיים!
ויש אנשים דיכאוניים
האנשים עצמם אולי לא יודעים אם הם מעריכים את חייהם
אני לא דיכאונית!
או שאולי כן?
כן, אני כן!
ואולי לא?
מה לעשות? אלו החיים!
לפעמים אתה שמח עליהם ועל השי הענקי הזה
ולפעמים אתה יכול לא לשים לב בכלל
וזו הבעיה העיקרית של בני האדם!
לא יודעים להעריך
כמעט- שנה
09/04/2015 22:11
אפרת
אוקיי. אז לא כתבתי כבר כמעט שנה. בסדר, אני יודעת שזה די מטורף. 
אבל מה אני אעשה? 
וואו. קרו לי כל כך הרבה דברים מאז.
כבר אין דקל. ואני מרגישה כבר כאילו הוא לא היה. 
עכשיו יש דניאל. רק דניאל. 
אנחנו לא ביחד. אני מאד אוהבת אותו. אבל מפחדת ממה שהוא מסוגל לעשות לי. כמו מה שעשו לי דקל ויואב.

בכמעט-שנה הזאת גם הספקתי להיפגע בתאונה. לא רק אני. גם אמא שלי. נסענו באוטו יחד לקניון, ופתאום ראינו משאית מתקרבת לכיוונינו. מאז אני לא זוכרת יותר. אמא שלי הייתה צמח במשך שבוע. ואז קמה. נשברו לה, באופן די רציני , שתי הידיים והרגליים וידה הימנית רק נסדקה. היא הייתה על כיסא גלגלים במשך חודש
.
אני בעצם מתתי. ואז החיו אותי. איכשהו. עדיין לא שאלתי מה בדיוק היה שם. ואת האמת, שאני גם לא רוצה לדעת. אני נפגעתי במוח והיו צריכים לערוך לי ניתוח ובמהלכו נעצר לי הדופק. 
אבל עובדה, אני כאן יושבת וכותבת, חיה ונושמת.
בואו נגיד, שיש לי מזל. מזל גדול. 
ואני מודה לאלוהים כל יום ולילה על זה שנתן לי עוד הזדמנות להישאר בחיים.
אני שברתי את רגלי השמאלית אבל חוץ מזה היו לי רק מכות יבשות. 

מזל. 

רציתי לספר לכם על דניאל. אני אוהבת את דניאל כל כך. אבל אני לא יכולה להיות איתו. 
כן, הוא גם אוהב אותי. מאוד. זה מה שהוא אמר לי לפחות. אבל אני באמת מפחדת. מפחדת ממה שהוא מסוגל לעשות לי. אולי הוא יכול לפגוע בי, להכאיב?
אני לא מספיק מכירה אותו. זה גם מה שאמרתי לו. אבל אין מה לעשות. הוא יודע איך אני מרגישה, הוא מבין ותומך, אבל עדיין רוצה אותי. וגם אני אותו.
הייתה לנו נשיקה אחת. היא הייתה פשוט.. מושלמת (?)
ואז סיפרתי לו על שני אלה שאהבתי קודם. סיפרתי לו שאני מפחדת. 
הוא רק שתק. ואז חיבק אותי ולחש- "אני מבין.."
המבט בעיניו שלו היה עצוב, והן הבריקו מדמעות. בכיתי. "דניאל, אני אוהבת אותך. אני כל כך מצטערת...." ייבבתי באוזניו. הוא חייך והדמעות עמדו לו בעיניים. "אפרת, אני אוהב אותך יותר ממה שתוכלי לדמיין. אבל אני באמת מבין אותך. אני לא אלחץ עלייך. שתרגישי שאת מבינה אותי יותר, נוכל לדבר על הכל הכל."
"חברים הכי טובים לבינתיים?"
"הכי הכי טובים!" הוא צחק. התחבקנו. נישקתי אותו בלחי ופתאום הרגשתי דמעה על השפתיים שלי שהגיעה בעינו. "דניאל.. אני אל יכולה שאתה ככה" ואז נישקתי אותו. והוא ממש בכה. הוא התנתק ושאל- "את בטוחה?" 
"דניאל, אני רוצה שתבטיח לי שלא תבגוד בי או תעשה לי משהו שלא ארצה אף פעם"
"מבטיח. אפרתי, אני אוהב אותך"
"גם אני אוהבת אותך, דניאלי. הכי בעולם"
צחקתי ואז הוא ליטף לי את הסנטר ונישק אותי נשיקה קצרה ומתוקה על השפתיים. 
"ללוות אותך הביתה?"
"אני אשמח"
ואז נעלמנו לנו. בחשיכה. יד ביד. מחייכים אחד לשני. הוא מנשק אותי בלחי ואני צוחקת.

אז זהו, זה מה שקרה בכמעט- שנה הזאת. בערך..
1 תגובות
מצטערת. מאוד מצטערת.
21/07/2014 20:02
אפרת
לא כתבתי המון זמן.. הרגשתי שזה מפרק אותי. עוד יותר..
מאז דקל, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת.. שאני חייבת להתגבר עליו.
חשבתי שהדבר הנכון הוא דבר ראשון, להפסיק לכתוב.
ועכשיו הבנתי.. שזה כל כך לא נכון.
אז אני מצטערת.
לא עברתי כל כך הרבה מאז כל הסיפור עם דקל
נפרדנו. חזרנו. נפרדנו. חזרנו.
ורק אז התחלתי להבין שאני לא באמת אוהבת אותו..
שאני רק הכנסתי את עצמי לזה.
וזהו. נפרדתי ממנו. סופית.
ולמרות שזה היה קשה כי.. עברנו המון ביחד.
אני מרגישה הקלה.
דיי. נמאס לי מבחורים. אז.. זהו. אני רווקה פנויה.
ואני לא מתכוונת לשנות את זה בזמן הקרוב.
3 תגובות
דקירות של אהבה
01/03/2014 13:11
אפרת

"היי" לחשתי, רק כי לא ידעתי מה לומר.
הרכנתי את ראשי ושתקתי. 
"מה?" הוא היה ישיר.
"כלום, פשוט הבנתי מה אני רוצה בחיים."
אמרתי בקול הכי בטוח שיכלתי להגות באותו הרגע.
"מה את רוצה?!" הוא אמר בכעס.
"אותך.." התפעלתי מעצמי.
שתיקה שררה בחדרו היפה והמסודר, אפילו בחוץ היה שקט.
הסטתי את ראשי ממנו והשפלתי אותו כלפי מטה, הייתי מובכת.
פתאום הרגשתי את ידו מלטפת את סנטרי הרטוב מדמעות. 
אני, מוקסמת ומתרגשת, הסתכלתי עליו בעיניים מבריקות מבכי.
הוא צחק, ואני בכיתי. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. 
זה היה כל כך אמיתי..
ופתאום הרגשתי את לבי הפועם מהר בד"כ.
שפתיו נוגעות בשפתיי לרגע אחד קסום, 
ואז אנחנו מתנתקים.
אני בוכה מאושר.
אנחנו מתחבקים..
ואני מרגישה דקירות חדות בלב, דקירות של אהבה.
אנחנו מתנשקים שוב.

ואז אני מתעוררת.

11 תגובות
"אני אוהב את עדי!"
08/02/2014 21:24
אפרת
אני מצטערת..
סליחה שלא כתבתי כל כך הרבה זמן..
המון זמן.
אני מצטערת. באמת.
אבל חיי המשיכו כרגיל, לא היה לי מה לכתוב.
גם לא היה לי חשק, מאז מה שדקל עשה לי... פשוט המשכתי בחיי העגומים.
אתם יודעים מה אני חושבת?
שכתיבתי הידרדרה מאז שהפסקתי לכתוב.
אבל.. למרות שחיי משעממים מאוד, יש לי סיפור נוראי לספר לכם:
דקל.. פשוט בן-אדם נורא. הוא בא אליי, לבית הספר "לביקור" הוא הודיע לי וצחק.
ולי היו דמעות בעיניים, שהעזו לפרוץ. ותנחשו עם מי הוא בא? עם עדי!
כן..כן.. עדי. הוא כל הזמן חיבק ונישק אותה. והדמעות חנקו אותי, עד שלא יכולתי לדבר,
כי פחדתי לפרוץ בבכי. קינאתי בה.. בעדי.. מאוד קינאתי..
לא ידעתי מה לעשות. אז פשוט רצתי. רצתי לכיתה. והוא צעק אחריי: "אני אוהב את עדי! לא כמו שאהבתי אותך"
המשפט הזה היה המשפט הכי נוראי ששמעתי בחיי. ראיתי אותם מבעד לחלון הכיתה מחוץ לחצר בית הספר. והדמעות החלו לזלוג מעיניי. המורה וכל התלמידים שאלו מה קרה. לא עניתי. פשוט המשכתי לשבת שם בכיתה. והדמעות זולגות וזולגות.. חושבת על המשפט הנוראי שהוא אמר לי..
8 תגובות
אוי דקל.. אני אוהבת אותך
19/11/2013 16:27
אפרת
דקל היקר לי מאוד.
 אני אוהבת אותך, אוהבת כל כך..  
אבל תחושה נוראית של כעס מסחררת אותי. 
לא היינו אמורים לחזור. שברת לי את הלב, 
ואני כועסת. ואוהבת. 
אני יודעת. יודעת שגם אתה אוהב אותי. אבל... 
קשה לי. קשה לי שנחזור. אתה מבין?
 אני פשוט לא מסוגלת. 
מה אתה היית עושה במקומי דקל?
 ומה אני הייתי עושה במקומך?
 אתה אוהב אותי. אני אותך.
 "בואי נחזור" אתה אומר
. ואני מהססת, מפחדת ששוב תשבור את לבי הרגיש. "אני לא מסוגלת, דקל. אני אוהבת אותך. אבל.. אני מפחדת." אני אומרת ופורצת בבכי מר. "את מפחדת שמה?" הוא לוחש "אתה  יודע מה.." אני צועקת מתוך בכיי. 
"בואי ניפגש, אפרת.. בואי ניפגש פעם אחת ונדבר על הכל. ואני פולטת: "לא. לא רוצה".
"בגלל פחד קטן תוותרי עליי?" הוא שואל בקול נעלב. 
"אני חושבת שאני בטוחה במה שהחלטתי. דקל, זה נגמר." 
הוא מנתק את השיחה. ועם צליל הניתוק אני מתחילה לבכות שוב. 
אני מרגיעה את עצמי ולוחשת: "הוא סתם דפוק.. את עוד תמצאי אהבה אמיתית... עשית בחוכמה. אפרתי, עשית בחוכמה." אני כוססת ציפורניים ופורעת את שערי. אני בדיכאון. אני חושבת שוב על מעשיי, ומתביישת בהם. 
חושבת שהם לא נכונים. שצורת מחשבותיי לא הגיונית. שוב.
6 תגובות
נמאס לי כבר. פשוט נמאס!!
16/11/2013 19:27
אפרת
מה הפעם? תנחשו. דקל. מה השם אומר לכם? 
כן, אותו דקל שאהבתי, זה ששבר לי את הלב,
כן הוא. מתקשר ואומר: "אנחנו צריכים לדבר"
. ואני עונה בלי בושה: "לא, דקל, אין לנו על מה לדבר, עזוב אותי ואל תתקשר שוב. סבבה?"
 והוא ענה: "אני אוהב אותך" 
"יופי," עניתי "יופי שנזכרת.." 
והוא קטע אותי: "אפרת, תני לי הזדמנות. היא שברה לי את הלב" 
ואני שאלתי: "מי זאת היא?"
"עדי." הוא לחש.
 "גם אתה שברת לי את הלב, אתה יודע?!" 
"אני יודע" הוא אמר בקול שבור.
"מצוין!" זעקתי. 
והוא שאל: " את מרגישה אליי משהו...?"
 ניתקתי את השיחה,
 שקעתי במיטה ולא הפסקתי את הדמעות,
 הדמעות המבולבלות האלה. שהלב שבור.
 אבל.. לא רוצה להיות שבור.
 אוף! נמאס לי. עכשיו באמת נמאס לי.
נמאס לי להרגיש, לאהוב,
להכאיב, ושיכאיבו לי,
נמאס. נמאס. נמאס. נמאס. נמאס.
התקשרתי אליו בחזרה ושאגתי: 
"כן. אני מרגישה אליך משהו, משהו גדול. משהו חזק."
והוא אמר: "אההממ.. אפרת...  אני..." 
דקל לא הספיק לסיים את המשפט, כי אני ..
פשוט.... בכיתי.
ואז שמעתי את צליל השיחה שמתנתקת.
אוף. אני אוהבת אותו.

10 תגובות
שוב נפלתי, עיוורת, לתוך בור האהבה
04/11/2013 21:40
אפרת
איני מסוגלת להפסיק לבכות. איני מסוגלת להפסיק לחשוב.
אוף! לא יכולה לבטא את המילים, אך הן מתפרצות מתוכי, ואני לא יכולה לעצור אותן,
 את המילים, ואיתן באות גם הדמעות שיורדות במהירות,
 כמו מפל שזורם על לחיי הבוערות. אני מרגישה שלבי נשבר לרסיסים,
ולעולם לא יחזור להיות שלם,
כפי שהיה. המילים זורמות על הדף, ואני לא מתאמצת, לא מתבלבלת, 
לא מוחקת אף מילה, אף אות. חושבת על רגשותיי, ומוציאה אותן על דף קטן מסכן,
על בלוג קטן ונחמד, של ילדה בשם אפרת, שפשוט כותבת, כותבת בלי הפסקה.
אני בוחנת את עצמי במראה,אוי, אני כל כך לא יפה. כל כך מכוערת.
עיניי אדומות ונפוחות
שיניי נוקשות בפראות
שערי פרוע מתמיד
שפתיי... פשוט נראות נורא

בקיצור, אני מגעילה. למה? כי הוא בגד בי, זרק אותי לטובת מישהי אחרת.
נשמע מגעיל נשמע נורא,
טוב. בעצם? זה לא רק נשמע ככה. אני באמת אהבתי אותו,
האמנתי שהוא אוהב אותי.
שוב נפלתי למלכודת. שוב עשיתי את אותה הטעות. שוב.
התעוורתי ונפלתי לתוך בור האהבה. ועכשיו אני מנסה לטפס חזרה אל חיים נורמליים,
ובינתיים? אני לא מצליחה. אני עוד חושבת עליו. כל הזמן.
הוא פשוט התקשר, בלי בושה ושאל:
"אפרת, מתאים לך אולי שניפרד?" 
"למה שניפרד?" שאלתי בבלבול
"ככה. אני רוצה. וגם..."
קטעתי אותו בפראות: "אל תגיד לי שיש לך מישהי אחרת!!!"
הוא שתק. ולבסוף לחש: "אז נפרדנו?"
ניתקתי את השיחה.
זה קרה לפני 5 שעות.
ולפני שעתיים הוא שלח לי סמס:
"נפרדנו?" עוד לא עניתי.
מה לענות לאהוב שלי, שרמס אותי בכל בכוח?!
מה לענות לאהוב שלי, שנתן לי להתאהב בו, ובסוף לקח את לבי, ושבר אותו לחתיכות קטנטנות?!
מה לענות?!
מה לענות לאהוב שלי, שנתתי לו הכל, והוא פשוט...
פשוט.... זרק אותי. כמו חתיכת נייר שמקנחים איתה את האף ואחר כך זורקים?!
אוףףףףף!
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך???
7 תגובות
שוב כותבת, שוב חושבת, שוב בוכה..
03/11/2013 19:53
אפרת

שוב כותבת,

שוב חושבת,

שוב בוכה..

שוב יושבת

וחושבת על חיי,

האבודים,

הנואשים..

יחסית אליי,

יחסית לילדה מפונקת.

 

אני כבר לא יודעת כלום.

לא יודעת שום דבר.

אוף. אוף. אוף.

כולם שונאים אותי,

חוץ מדקל?

כ-ו-ל-ם.

אוף. אוף. אוף.

 

נמאס לי מכם. אתם כאלה ילדים.. כאלה משועממים.

אתם כאלה...

זהו. נגמרו לי המילים.

נגמרו לי המילים.

ואני אילמת.

"מישהו שומע אותי?!" אני זועקת.

אך לא נשמע קולי.

החדר דומם.

ואני צורחת,

אך בלי שומע.

כמו אילמת. מדברת, אך אין שום קול, אין שום לחש, אין שום הד.

כמו שקופה...

לא רואים אותי, לא שומעים אותי.

 

היי! הלו! הקשיבו לי! שמעו אותי!

 

 

אני יושבת בחדר שומם.

קשורה בקשר חזק לכיסא,

ידיי קשורות אל מאחורי הכיסא,

רגליי קשורות אחת לשנייה,

ופניי, חבולים ושורפים,

קשורים..

ואני בוכה,

צורחת,

אך ללא שומע..

 

פתאום, בבת אחת, אני פוקחת את עיניי,

רואה שאני בחדר,

אני שוב מרגישה בטוחה,

שוב עוצמת את העיניים חזק-חזק.

ושוב מרגישה שאף אחד לא מקשיב לי,

לא שומע לרגשותיי.

 

9 תגובות
אין מילים. פשוט פסק זמן מהחיים
31/10/2013 18:59
אפרת
אין מילים.
ואני רוצה לקחת פסק זמן מהחיים.
אין מילים.
אלה החיים, אלה החיים...
אין מילים.
אין מילים, פשוט אין.
באמת-
אין.

דיי! דיי! דיי!
אולי תפסיקו?!
בא לי למות.
לא, לא במובן הגופני,
יותר אני רוצה..
לקחת הפסקה,
הפסקה קצרה מהחיים.
תפסיקו לרדת עליי! תפסיקו להציק! פשוט-
די!!
נמאס לי מכם! מה לא מובן?!
נמאס לי נמאס לי נמאס לי.
פשוט נ-מ-א-ס.
אתם- פשוט נמאסתם!
נמאסתםנמאסתםנמאסתם.....


אתם אצלי- 0!
פשוט כלום! 
מגעילים ורעים,
נוכלים צעירים..
אתם עוד ילדים.
אתם עוד כלום קטן אחד,
כלום קטן אחד,
בדיוק כמוני,
שנודד במחשבות,
שחושב על ארצות-
מושלמות.

אני רוצה,
פעם אחת! אחת ויחידה.
שתהיה לי אהבה..
ואתם חייבים להרוס?!
אוףףףףףףף!
אתם מקללים אותו- ואותי..
כי אנחנו כמו אחד,
אתה מקלל ומציק לדקל,
כך גם תפגע בי-
ולהיפך.
אל תפגעו בי.אל תפגעו בו.
פשוט אל!




הם פשוט נוראים! זהו, החלטתי! זוהי המילה הנכונה: נוראיים!!... היום הגעתי לכיתה וראיתי כתובת ענקית על הלוח, אחת כזו.. שקשה לפספס. ובה כתוב: "הודעה זו מופנית לאפרת יעקב!!!! אני אוהב אותך....! והדקל החרא הזה לא יהרוס כלום!!!!
יואב"
באותו רגע, רגלי ורגלי שותקו, כן, פשוט הפסיקו להזרים דם. רצתי לשירותים, בחנתי את עצמי במראה ורצתי לחצר. לא יודעת מה אני הולכת לעשות. זה הולך להיות משהו... מטורף! חשבתי במוחי. רואה את יואב. ניגשת אליו, קרוב קרוב וצורחת: "אין יותר אני ואתה!!!!!!!!!! דייייייייייייי!! אל תקרא לדקל חרא..." הוספתי מבלי לחשוב,
והוא ענה: "גם כן... אני אגיד מה שאני רוצה על מי שאני רוצה, יא בת זונה, חמורה ומגעילה!!" הוא אמר "ואותן הקללות פונות גם לדקל" הוסיף בשקט ופנה משם. צעקתי מזעם! שלא יקרא לחבר שלי ככה! שלא יקרא ככה למי שאני אוהבת...
6 תגובות
אני כבר לא יודעת מה לחשוב
17/10/2013 18:07
אפרת
אני כבר לא יודעת מה לחשוב- 
אם לאהוב או לא לאהוב
אני כבר לא יודעת מה לחשוב- 
האם כדאי לפעול נגד זה? ואולי לא?
אני כבר לא יודעת מה לחשוב-  
האם לסלוח להם? אך מצד שני... לא.
אני כבר לא יודעת מה לחשוב- 
ואולי שום דבר לא יעזור
אני כבר לא יודעת מה לחשוב-
האם לסבול או לא לסבול..
אני כבר לא יודעת מה לחשוב- 
האם בכלל כדאי לחשוב..?
14 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
זו לא ממש אני..

אהבה, כמו שאני מבינה..
זו לא אני..
כבר אהבתי, והפסיק,
ועוד פעם אהבתי, ונגמר..
די, כמה אפשר?!
אני לא יכולה לאהוב..
כי זו אני!
ומה לעשות? לא נולדתי לאהוב...
תחפושת
אנשים צבועים!
והחיוך הצבוע הזה שלהם..
החיוך הזה,
שמבשר רעות,
שמבחוץ הוא מחייך,
ומבפנים הוא כועס וזועם.
אויש,זה מגעיל..
זה עצוב..
זה נורא
אני לא יכולה לסבול אנשים צבועים..
זה מגעיל אותי, עושה לי רע,
יש להם תחפושת,
שמסתירה אותם,
את כל אישיותם...
זוהי התחפושת שלהם..
תחפושת מגעילה..
שעושה לי רע
מרגישה איתו...
מרגישה איתו אחרת,
מרגישה איתו שונה,
מרגישה איתו מיוחדת,
מרגישה איתו מדהימה,
מרגישה איתו אותי!
מרגישה את עצמי,
האמיתית,
הביישנית,
האמיתית (כנה)
העמידה
הנלחמת,
זאת שלא מתפשרת,
מיוחדת.