אוקיי. אז לא כתבתי כבר כמעט שנה. בסדר, אני יודעת שזה די מטורף.
אבל מה אני אעשה?
וואו. קרו לי כל כך הרבה דברים מאז.
כבר אין דקל. ואני מרגישה כבר כאילו הוא לא היה.
עכשיו יש דניאל. רק דניאל.
אנחנו לא ביחד. אני מאד אוהבת אותו. אבל מפחדת ממה שהוא מסוגל לעשות לי. כמו מה שעשו לי דקל ויואב.
בכמעט-שנה הזאת גם הספקתי להיפגע בתאונה. לא רק אני. גם אמא שלי. נסענו באוטו יחד לקניון, ופתאום ראינו משאית מתקרבת לכיוונינו. מאז אני לא זוכרת יותר. אמא שלי הייתה צמח במשך שבוע. ואז קמה. נשברו לה, באופן די רציני , שתי הידיים והרגליים וידה הימנית רק נסדקה. היא הייתה על כיסא גלגלים במשך חודש
.
אני בעצם מתתי. ואז החיו אותי. איכשהו. עדיין לא שאלתי מה בדיוק היה שם. ואת האמת, שאני גם לא רוצה לדעת. אני נפגעתי במוח והיו צריכים לערוך לי ניתוח ובמהלכו נעצר לי הדופק.
אבל עובדה, אני כאן יושבת וכותבת, חיה ונושמת.
בואו נגיד, שיש לי מזל. מזל גדול.
ואני מודה לאלוהים כל יום ולילה על זה שנתן לי עוד הזדמנות להישאר בחיים.
אני שברתי את רגלי השמאלית אבל חוץ מזה היו לי רק מכות יבשות.
מזל.
רציתי לספר לכם על דניאל. אני אוהבת את דניאל כל כך. אבל אני לא יכולה להיות איתו.
כן, הוא גם אוהב אותי. מאוד. זה מה שהוא אמר לי לפחות. אבל אני באמת מפחדת. מפחדת ממה שהוא מסוגל לעשות לי. אולי הוא יכול לפגוע בי, להכאיב?
אני לא מספיק מכירה אותו. זה גם מה שאמרתי לו. אבל אין מה לעשות. הוא יודע איך אני מרגישה, הוא מבין ותומך, אבל עדיין רוצה אותי. וגם אני אותו.
הייתה לנו נשיקה אחת. היא הייתה פשוט.. מושלמת (?)
ואז סיפרתי לו על שני אלה שאהבתי קודם. סיפרתי לו שאני מפחדת.
הוא רק שתק. ואז חיבק אותי ולחש- "אני מבין.."
המבט בעיניו שלו היה עצוב, והן הבריקו מדמעות. בכיתי. "דניאל, אני אוהבת אותך. אני כל כך מצטערת...." ייבבתי באוזניו. הוא חייך והדמעות עמדו לו בעיניים. "אפרת, אני אוהב אותך יותר ממה שתוכלי לדמיין. אבל אני באמת מבין אותך. אני לא אלחץ עלייך. שתרגישי שאת מבינה אותי יותר, נוכל לדבר על הכל הכל."
"חברים הכי טובים לבינתיים?"
"הכי הכי טובים!" הוא צחק. התחבקנו. נישקתי אותו בלחי ופתאום הרגשתי דמעה על השפתיים שלי שהגיעה בעינו. "דניאל.. אני אל יכולה שאתה ככה" ואז נישקתי אותו. והוא ממש בכה. הוא התנתק ושאל- "את בטוחה?"
"דניאל, אני רוצה שתבטיח לי שלא תבגוד בי או תעשה לי משהו שלא ארצה אף פעם"
"מבטיח. אפרתי, אני אוהב אותך"
"גם אני אוהבת אותך, דניאלי. הכי בעולם"
צחקתי ואז הוא ליטף לי את הסנטר ונישק אותי נשיקה קצרה ומתוקה על השפתיים.
"ללוות אותך הביתה?"
"אני אשמח"
ואז נעלמנו לנו. בחשיכה. יד ביד. מחייכים אחד לשני. הוא מנשק אותי בלחי ואני צוחקת.
אז זהו, זה מה שקרה בכמעט- שנה הזאת. בערך..
;){kind=link}