אפרת, זה השם שלי.. יש בעיה?

אף פעם לא הייתה לי חולשה לגבי שמי, אני אוהבת אותו, מאוד. ותמיד חשבתי שזה אפילו לא משנה מה יאמרו לי עליו. כנראה שטעיתי. כנראה שחשוב לי מה שכולם אומרים לגבי השם שלי, באמת חשוב. דוד התקשר אליי.

"היי..." עניתי לטלפון בחשש, כאשר על הצג כתוב: "דוד" באותיות גדולות מדי ומפחידות עד מאוד, לפחות כך היה נדמה לי... "היי! אפרת! מה שלומך???" הוא הדגיש את השם שלי, כאילו בכוונה, באמת בכוונה. "רציתי לשאול אותך משהו!!" הוא אמר בקול מתנשא ומעצבן, כחכחתי בגרוני: "מה?"אוקיי,אז למה קוראים לך אפרת?!" שמעתי קולות צוחקים מאחור "ככה." עניתי בעדינות "זה שם של זקנות!!!!" שמעתי קול אחר קורא "מה שם של זקנות?"

שאלתי בקול נעלב "השם שלך" דוד קבע "זו דעתך" הרגשתי את הדמעות המבולבלות מטפסות בגרון, מתחננות לצאת החוצה, חנקתי אותן "זו דעת כל הכיתה!"  "יש לי שם יפה.." מילמלתי "ביי, ותודה על זמנך" אמר, כאילו הוא עיתונאי או מראיין. ניתקתי את השיחה, נתתי לדמעות לצאת החוצה, זה מה שכולם חושבים עליי? בחיים לא ידעתי.. שהם חושבים כאלה דברים נוראיים על השם שלי, אף פעם לא העמקתי בחשיבה על שמי.. אף פעם לא. אני פשוט אפרת, וזה מתאים לי.. וזהו זה. למה הם פתאום התקשרו? מה, כולם נגדי עכשיו? זה לא שם של זקנה. זה השם שלי, שלי, שלי,שלי, שלי. זה שמי! זה השם שלי. למה להעליב? זה לא שם של זקנות.. זה שם של ילדה בת 15. אף אחד לא ישנה את דעתי, אפרת זה השם שלי, ותמיד אוהב אותו, לעד. אבל זה לא שם של זקנות... זה השם של אפרת. זה שם יפה... אני אוהבת אותו, וזה מה שחשוב. אני מנסה לשכנע את עצמי, אך לא מצליחה. מה שהם קבעו, פגע לי עמוק בלב, יש לי שם יפה! הוא מתאים לי. הוא לא מושך יותר מדי תשומת לב, אך גם לא מעט מדי, הוא שם יפה. אני אוהבת אותו, יותר מכל שם אחר. אני אוהבת את שמי, אבל הם העליבו אותי מאוד, למה להגיד כאלה דברים מכוערים? אולי... בלי שידעתי, הם דיברו על השם הזה מאחורי גבי? לא, זה דבר נורא מדי. למרות.. שכבר גיליתי, עד כמה אנשים יכולים להיות מגעילים, ושוב אני בוכה.. ולא עוצרת את הבכי. שייצא, שישתחרר.. אפרת. אפרת. אפרת. אפרת. אפרת. אפרת. אפרת. זה השם שלי.. יש בעיה?...