"אני אוהב אותך, לא משנה מה כולם חושבים"

הוא מתוק,

הוא אדיב,

הוא נחמד,

הוא הכל,

הוא מדהים!

אני אוהבת אותו.

הוא תמיד משפר לי את מצב הרוח...

דקל.. דקל.. דקל.. דקל..

שמו מתנגן במוחי בקלילות,

שם יפה..

אני חושבת.

קבענו להיפגש בגינה הקטנה שליד ביתי.

"מה קורה?" הוא שאל, מיד שנפגשנו..

הסתכלתי עליו במבט עצוב ומילמלתי

 "הם לא אוהבים את השם שלי.."

 "מי לא אוהב?!" הוא צעק,

ריסנתי אותו, נגעתי בכתפו בקלילות,

"אני אחטיף לו מכות" הוא סינן.

"דיי, דקל!" ניסיתי להרגיעו

"בסדר.. בסדר.. אבל ספרי, מי לא אוהב? מה קרה?"

סיפרתי לו הכל, על דוד, על שיחת הטלפון,

ועד להיום

הוא כעס, פניו בערו.

"דיי דקל.." חזרתי על דבריי הקודמים, יותר רגועה..

הוצאתי הכל בפניו..

"מה דיי?! איזה אכזריים הכיתה שלך! טוב, נו.. יש לך אותי!"

צחקתי

ואז הוא לחש:

"אני אוהב אותך, לא משנה מה כולם חושבים"

קפאתי במקומי, צחקתי מרב מבוכה,

לא ידעתי מה להגיד.. מה לעשות.

שתקנו ושתקנו, הפניתי את ראשי אליו.

בכוונה להגיד לו משהו.. רק משהו..

ראשי הופנה כלפי מעלה, כלפי דקל..

הוא פשוט נישק אותי נשיקה ארוכה וקלילה על שפתי,

שנהיו רכות וקפואות באותו הרגע..

ואז התחבקנו חזק-חזק.

חייכנו אחד לשני,

ושוב התחבקנו..

תמיד אזכור את המשפט הזה..

שהוא אוהב אותי,

ולא משנה מה שכולם אומרים..

הוא באמת אוהב אותי.