דקל ואני- כאיש אחד

הם צוחקים עליי

מעליבים אותי..

הם מתנהגים אליי נורא.

ואני מרגישה עצבות,

שנמשכת, כמו שמיכה,

העוטפת את גופי,

יש לי רק את דקל..

ואני לא אאבד אותו, לעולם..

יש לי רק את דקל..

כולו שלי...

כולי שלו.

יש לי רק את דקל בעולם,

רק עליו אני סומכת..

לא על הכיתה,

לא על החברים..

רק עליו.

כי הוא אוהב אותי,

הוא תומך בי,

הוא שומר עליי.

ואנחנו, כאיש אחד.

אוכלים יחדיו,

מסתובבים יחדיו,

אוהבים ביחד.

הכל..

אני פשוט אוהבת אותו, וזהו.

פשוט אוהבת.

וראשי בעננים,

מגרד את השמיים.

יושבת בכיתה וחושבת רק עליו,

חושבת רק עליו.

גם היום,

שקיללו והעליבו אותי,

לא בכיתי את הבכי שלי,

לא צחקתי את הצחוק שלי,

פשוט שתקתי..

וחשבתי עליו..

וזה הכל.

גם יואב הצטרף לחרם עלי..

אפילו יואב..

מזל שיש לי את דקל..

מזל שיש לי אותך.

אני רואה את דוד ויואב יחד,

ולבי צורב מכאב,

אני מרגיעה את עצמי,

שיש לי אותך.

הולכת ברחוב,

נופלת על הברך,

אם זה היה,

עוד סתם יום רגיל,

הייתי בוכה,

הייתי צורחת..

אבל חשבתי רק על דקל,

קמתי והמשכתי לפסוע בדרכי,

לביתי החם,

האוהב,

המחבק,

חיכיתי כבר לשכב על המיטה,

לנוח..

לישון..

אך קודם כל,

לדבר עם דקל!

דקל..

דקל..

מי יאמין שנפגשנו באוטובוס?..

מי יאמין?

דקל ואני- כאיש אחד