האש הזאת, הבוערת בתוך לבי

מתקלחת..

הרעשים היחידים

הם מי המקלחת

המתופפים על הרצפה..

דמעות עיני מטפטפות על לחיי,

יורדות מטה-מטה,

עד לגרון.

בוכה ובוכה..

ולא יכולה לעצור את הדמעות,

הדמעות הזולגות על לחיי,

ומטשטשות את ראייתי,

המטפסות בגרון,

היורדות, הזורמות..

הממלאות את גופי..

בשיטפון.

חושבת על הכיתה:

כל אחד הוא כמו להבה קטנה,

הבוערת בתוך לבי,

וביחד יוצרים הם אש גדולה,

רק דקל בא..

ומכבה את האש..

שופך עליה מים,

קוטל אותה,

והם שוב מתחזקים,

ושוב דקל בא...

ומציל אותי,

ומקשיב לי..

ומכבה את האש,

או לפחות מחליש אותה,

גורם לה..

כמעט להיכבות,

בוערת היא בקושי...

האש הזאת,

הבוערת בתוך לבי