לא יכולה לסבול אותם יותר!

לא יכולה. לא יכולה לשמוע את קולם. לא יכולה לדבר איתם. לא יכולה הסתכל להם בעיניים, ואני מניחה שזה בצדק.. הם היו מגעילים בזמן האחרון! בסך הכל השם שלי. מתחילה את היום בנתק, ניתוק החלטי מהם, מוציאה ספר קריאה מהתיק ויושבת במקומי, העיניים מרצדות על הדף, אבל אני? חושבת דברים אחרים למדי. לא חושבת על הדמות הראשית של הספר, אלא עליי, חושבת איך יראה היום שלי, האם הם יצחקו? יעליבו? או שאולי אני אדע להתחמק מהם? או שאולי הם יפתחו דף חדש? ישכחו את כל מה שהיה? יש מקום כזה בלב.. שרציתי שהם ישלימו איתי, שיפסיקו לרדת עליי, ושיתחילו להעריך אותי, לאהוב אותי, כמו שאני. אבל זה מקום ללא תקווה, או תקווה קלושה. דבר כזה.. לא יכול לקרות. לא לי. שיעור דקדוק עבר בטוב, התעלמתי מדיבורם, תקעתי את עיני בלוח ושמעתי את מה שהמורה אומרת, הייתי שם.. אבל לא שם. פיזית, הייתי שם, נראיתי מקשיבה, אבל נפשית, ריחפתי לעולמות רחוקים, לא הייתי בכיתה. אלא בעולם הדימיוני שלי, ברקיע. ועכשיו הגיע שיעור היסטוריה, שיעור.. אהמ... לא, אין לי מה לומר עליו, הוא פשוט שיעור. לומדים. וזהו. שמעתי צחקוק מאחורי מושבי, ליד איילת, ילדה שקטה ועלובה. ילדה. פשוט ילדה. שלא צוחקים עליה, כי אין מה לומר.. לא מעליבים אותה. כי אין על מה. היא פשוט איילת. תמיד קינאתי בה, על כך שהיא כזאת בלתי נראית, כזאת מיוחדת, כזאת שונה, כזאת שקטה. אבל עכשיו, אני מבינה עד כמה זה לא נעים להיות שקופה. מבינה אותה כל כך.. מזדהה איתה כל כך...

שמעתי את קולו של יואב, מדבר עם המורה בשקט, הרמתי את ראשי וראיתי אותה מהנהנת, היא הבינה לו טוש, והוא התקדם לכיוון הלוח המחיק של הכיתה, עליו הבטתי כל השיעורים, אליו תמיד עיני ריחפו.. ואז ראיתי את האותיות מתחברות למשפט נורא: מה זה השם הזה?? אפרת?? מזה?? אלוהים, איזה שם!!!! "מה הבעיה בו?" רציתי לצרוח, אבל פחדתי, אני אפילו לא יודעת ממה, פשוט פחדתי. ביקשתי מהמורה לגשת למזכירות, אמרתי לה שאני לו מרגישה טוב. ובאמת הסתחרר לי הראש מהמילים הנוראיות האלה שהוא כתב על הלוח, ושהמורה הסתובבה, הוא מחק. מזל שהוא מחק. מזל שלו. יצאתי לכיוון המזכירות, בצעדים זריזים ורועשים,

הגעתי לחדר ופרצתי בבכי מר, המזכירה הבינה שקרה משהו ושלחה אותי הביתה, רצתי לכיתה, דיווחתי למורה שאני הולכת הביתה, היא קראה אחריי: "תרגישי טוב, יקירה!!!" המורות די אוהבות אותי.. לא יודעת למה.. רצתי הביתה וטרקתי אחרי את הדלת, רצתי ורצתי, ובכיתי ובכיתי, ולא יכולתי לעצור את הדמעות. הגעתי הביתה כאשר ראשי מסוחרר, עיני נפוחות ואדומות, שערי פרוע ומבולגן, ורגלי רועדות. לא יכולה לסבול אותם יותר, דיי, נמאס!

הם פשוט רעים!

פעם חשבתי שם נחמדים...