שוב כותבת, שוב חושבת, שוב בוכה..

שוב כותבת,

שוב חושבת,

שוב בוכה..

שוב יושבת

וחושבת על חיי,

האבודים,

הנואשים..

יחסית אליי,

יחסית לילדה מפונקת.

אני כבר לא יודעת כלום.

לא יודעת שום דבר.

אוף. אוף. אוף.

כולם שונאים אותי,

חוץ מדקל?

כ-ו-ל-ם.

אוף. אוף. אוף.

נמאס לי מכם. אתם כאלה ילדים.. כאלה משועממים.

אתם כאלה...

זהו. נגמרו לי המילים.

נגמרו לי המילים.

ואני אילמת.

"מישהו שומע אותי?!" אני זועקת.

אך לא נשמע קולי.

החדר דומם.

ואני צורחת,

אך בלי שומע.

כמו אילמת. מדברת, אך אין שום קול, אין שום לחש, אין שום הד.

כמו שקופה...

לא רואים אותי, לא שומעים אותי.

היי! הלו! הקשיבו לי! שמעו אותי!

אני יושבת בחדר שומם.

קשורה בקשר חזק לכיסא,

ידיי קשורות אל מאחורי הכיסא,

רגליי קשורות אחת לשנייה,

ופניי, חבולים ושורפים,

קשורים..

ואני בוכה,

צורחת,

אך ללא שומע..

פתאום, בבת אחת, אני פוקחת את עיניי,

רואה שאני בחדר,

אני שוב מרגישה בטוחה,

שוב עוצמת את העיניים חזק-חזק.

ושוב מרגישה שאף אחד לא מקשיב לי,

לא שומע לרגשותיי.