זה התחיל שהגעתי לכיתה, ביום הראשון של כתה ז, ואמרתי לעצמי: זו תהיה אהבת חיי, אם הוא ירצה.. כעבור שבועיים לכל היותר שהרגשתי בבטן, בלב, שאני אוהבת אותו, רק ניגשתי אליו "לשאול מה היו השיעורים" והוא פשוט נישק אותי! ומאז, בכל יום אחרי הלימודים, היינו נפגשים, ואז, אחרי כמה פגישות בודדות, הוא אמר: "אפרת, אני ממש אוהב אותך!" ואמרתי בלחש מרב התרגשות, כמעט בלי קול: "גם אני, יואב" והתנשקנו נשיקה כל כך נעימה. וחשבתי לעצמי: אין נשיקות יותר טובות משלו! ואז חשבתי עליו כל הזמן! וכעבור השנה הנעימה והמרגשת והכיפית ביותר בחיי, ממש ביום השנה שלנו ... זה קרה!
הוא נפרד ממני!
ואני זוכרת את המילים שלו כל כך טוב, כל כך חזק! יותר מדי טוב!יותר מדי התרגשתי ממנו! יותר מדי!! הוא אמר כך: "אפרתי, אני מרגיש שהאהבה שלנו מתפרקת, אני כבר לא מתרגש בכל פעם שאני רואה אותך, אני אוהב אותך, אבל לא מאוהב..."
ואז התחלתי לבכות לו כמו מטומטמת מול הפרצוף! מלמלתי משהו, איזו שטות שאני אפילו לא זוכרת מהי, קמתי משם בסערה, והתחלתי לרוץ, לרוץ כמו שלא רצתי מעולם, לגרש את כל הדברים הרעים מהבטן.. ולא! אין סיכוי, חשבתי לעצמי, אני עוד אוהבת אותו!! ומאז בקשי דיברנו! וכך אני חיה בעצב ובבכי עד עצם היום הזה...
ועכשיו אני חושבת לעצמי: איך אפשר לאהוב ולא להיות מאוהב! יואב, אני כל כך שונאת אותך! פשוט לא סובלת! רק תענה לי על שאלה אחת קטנה: למה נפרדת ממני? מה עשיתי לא בסדר?
למה התקיימה בכלל האהבה הזאת? אם היא נגמרה?
יואב!! קראתי לך: לב שלי! ועכשיו, נורא מוזר, אני לא מסוגלת, אפילו לא בלב, אתה כבר לא שלי! אך הלב שלי עדיין אצלך!
יואב, אני כל כך מקווה שאתה אוהב אותי, אך אין סיכוי, זה כבר לא יקרה..
אני יושבת ובוכה.. וחושבת. על הכל! מהרגע שפגשתי אותו ועד הרגע הכואב הזה, שהוא נפרד ממני:
זה התחיל שהגעתי לכיתה, ביום הראשון של כתה ז, ואמרתי לעצמי: זו תהיה אהבת חיי, אם הוא ירצה.. כעבור שבועיים לכל היותר שהרגשתי בבטן, בלב, שאני אוהבת אותו, רק ניגשתי אליו "לשאול מה היו השיעורים" והוא פשוט נישק אותי! ומאז, בכל יום אחרי הלימודים, היינו נפגשים, ואז, אחרי כמה פגישות בודדות, הוא אמר: "אפרת, אני ממש אוהב אותך!" ואמרתי בלחש מרב התרגשות, כמעט בלי קול: "גם אני, יואב" והתנשקנו נשיקה כל כך נעימה. וחשבתי לעצמי: אין נשיקות יותר טובות משלו! ואז חשבתי עליו כל הזמן! וכעבור השנה הנעימה והמרגשת והכיפית ביותר בחיי, ממש ביום השנה שלנו ... זה קרה!
הוא נפרד ממני!
ואני זוכרת את המילים שלו כל כך טוב, כל כך חזק! יותר מדי טוב!יותר מדי התרגשתי ממנו! יותר מדי!! הוא אמר כך: "אפרתי, אני מרגיש שהאהבה שלנו מתפרקת, אני כבר לא מתרגש בכל פעם שאני רואה אותך, אני אוהב אותך, אבל לא מאוהב..."
ואז התחלתי לבכות לו כמו מטומטמת מול הפרצוף! מלמלתי משהו, איזו שטות שאני אפילו לא זוכרת מהי, קמתי משם בסערה, והתחלתי לרוץ, לרוץ כמו שלא רצתי מעולם, לגרש את כל הדברים הרעים מהבטן.. ולא! אין סיכוי, חשבתי לעצמי, אני עוד אוהבת אותו!! ומאז בקשי דיברנו! וכך אני חיה בעצב ובבכי עד עצם היום הזה...
ועכשיו אני חושבת לעצמי: איך אפשר לאהוב ולא להיות מאוהב! יואב, אני כל כך שונאת אותך! פשוט לא סובלת! רק תענה לי על שאלה אחת קטנה: למה נפרדת ממני? מה עשיתי לא בסדר?
למה התקיימה בכלל האהבה הזאת? אם היא נגמרה?
יואב!! קראתי לך: לב שלי! ועכשיו, נורא מוזר, אני לא מסוגלת, אפילו לא בלב, אתה כבר לא שלי! אך הלב שלי עדיין אצלך!
יואב, אני כל כך מקווה שאתה אוהב אותי, אך אין סיכוי, זה כבר לא יקרה..