לא חושבת על כלום.. מתמכרת לתחושת הניתוק.

נוסעת על האופניים,

לא חושבת על כלום.

פשוט רוכבת..

ורוכבת..

לא חושבת על הדמעות שפורצות מתוכי

על הדמעות שמרטיבות את לחיי

על הדמעות הזועמות, הרועשות,

אך השקטות..

מתמכרת לתחושת הניתוק.

פשוט בוכה,

ולא נבוכה,

לא מתביישת בעצמי..

פשוט בוכה,

בוכה.. ובוכה...

לא חושבת על הדמעות הממלאות את כל גופי,

המרטיבות את לחיי.

פשוט יושבת על האופניים,

רוכבת,

ובוכה..

לא חושבת על כלום..

לא חושבת על כלום..

מתמכרת לתחושת הרוגע,

הניתוק, השלווה,

הממלאת את כל גופי,

בוכה ובוכה ובוכה..

ולא מרגישה איך הדמעות זולגות..

חושבת רק על רגליי המדוושות.

חושבת רק על נשימותיי,

מתמכרת לתחושה המרגיעה,

שממלאת את כל גופי,

דמעות בכיי ודמעות זיעתי מתערבבות יחדיו,

כולי רטובה..

אבל,

אני ממשיכה בדרכי,

מסתכלת על הדרך הפרושה לפניי,

כמו מפה,

המפרשת את פניי השטח,

תחושה נעימה עוטפת את גופי..

מחממת את לבי.

נוסעת מהר,

כמו בורחת,

נוסעת מהר,

בלי מנוס..

ופשוט בוכה.

לא חושבת על תחושותיי הפנימיות,

גם לא על החיצוניות..

פשוט יושבת על האופניים,

מרגישה רוגע ושלווה.

נוסעת מהר,

בלי מנוס,

בלי מנוחה..

פשוט נוסעת..

ונוסעת..ונוסעת..

פוקחת את עיניי לרווחה,

מרגישה כאב חד בירך,

פולטת צרחה קטנה.

המדרכה קרובה אליי,

יותר מתמיד,

פתאום מרגישה ידיים שריריות עוטפות אותי,

הדפתי אותו חזק,

בידיי,

שהרגישו פתאום חלשות ורזות,

צורבות וכואבות,

קמתי עם אופניי והמשכתי לנסוע,

שתקתי ונסעתי,

הוא רכב אחריי,

נעצרתי,

התבוננתי בעיניו הבהירות ובשערו הפרוע והרטוב מזיעה

"דקל?" הופתעתי שזה הוא, חשבתי שאני מדמיינת

"היי אפרת! לא זיהית אותי?!!!" שאל בפנים נעלבות

"סליחה... דקל... פשוט...אהמממ..." גמגמתי

"טוב, בואי נרכב!" קרא לאוויר העולם, עם ראש מורם כלפי מעלה,

בגאווה. והמשיך קדימה.

נסעתי אחריו..

נעצרנו,

פתאום הרגשתי כאב חד בגרון,

כאב צורב ומציק,

פלטתי צעקה, לוודות שיש לי קול,

יצאה צעקה קטנה וחלשה,

שקטה וחבויה.

אני צרודה,

אין לי קול,

הוא ליווה אותי לביתי באופניו,

הצטערתי שהיינו צריכים להיפרד,

חיבקתי אותו חזק ולחשתי לאוזנו "סליחה"

הוא לא הספיק להגיב,

השתחררתי מחיבוקו ורצתי הביתה,

האופניים בידיי,

ותחושה חמימה בלבי,

והגרון, צורב כמו עקיצת עקרב...